בילבי היא אני בעצם... כשהייתי קטנה..

צילום: אסף דנטס

אז ככה, בילבי הייתה המודל לחיקוי שלי בתקופת הילדות..
לא יודעת אם מודל לחיקוי כמו שפשוט הייתה הנפש התאומה שלי..

מחפשת דגים בצורה חייתית משהו בבריכת קצינים בצפון

אני חובבת חיות מושבעת.. תמיד הייתי. כל בעל-חי שנאסר עליי לגעת בו מייד היה
חבוק בין זרועותיי, כולל נחשים, זיקיות, חיפושיות וחגבים ושאר רמשים... חסרת
פחד
מכל יצור חי עלי אדמות, בטעות נולדתי בן אדם! אני הייתי משוכנעת שאני בכלל
סוס עד
איזה גיל 8... הייתי לוקחת זוג כוסות מפלסטיק קשיח(כמו בגני ילדים)
ומחזיקה אחת בכל
יד ודוהרת עם התחת כלפי מעלה ושמישהו ינסה לעצור בעדי. הכוסות
שימשו כפרסות למי שלא
הבין! והן אשכרה היו משמיעות קולות שעטה.

חתול ביד אחת, חמור ביד שנייה ואני מבסוטה- מחבקת ומנשקת.. מזל שיש רק שתי
ידיים..

גם לי בטור ילדה הייתה "וילה מצחיקולה" משלי.. בקתה שנבנתה מאדני רכבת בנות ה-70 בשמורה בקיבוץ.. היינו משחקים שם שעות.. היה שם "מטבח" ו"שולחן אוכל"... ואפילו עליית גג שבה היה "חדר השינה". היו ימים...

בקתת העץ בשמורת הטבע בקיבוץ. צילום: אסף דנטס